השד מורכב מרקמת בלוטות הבנויה מנאדיות וצינורות הפרשה המייצרים חלב. החלב הנוצר בנאדיות זורם למאגר הממוקם מאחורי הפטמה. החלב זורם מתוך כ 20-15 פתחים זעירים בפטמה.
מסביב לפטמה איזור כהה הקרוי עטרה. בעת ההריון מתרחבת העטרה ומפרישה חומר המרכך וסך את הפטמה, וכך מגן עליה בעת ההנקה. משנפסקת ההנקה – נפסקת פעולת הבלוטות, הפטמה והעטרה מתבהרות, וצבען נותר מעט כהה יותר משהיה לפני ההריון.
עם יציאת השליה חלה ירידה חדה ברמת האסטרוגן והפרוגסטרון בגוף. ירידה זו היא האות לבלוטת יתרת המוח לשחרר את הורמון הפרולאקטין, הגורם לרקמת השד ליצר חלב.
פעולת היניקה מעוררת את בלוטת יתרת המוח להמשיך להפריש פרולאקטין, וכן הורמון נוסף – אוקסיטוצין. שעה שהפרולאקטין מיצר את החלב, גורם האוקסיטוצין להתכווצות תאי הנאדיות, ולטפטוף החלב אל מאגרים שמאחורי הפטמה, שם הוא זמין לתינוק. כשם שאוקסיטוצין מכווץ את תאי הנאדיות, הוא מעורר גם את התכווצות הרחם, כתופעת לוואי רצויה של ההנקה.מעבר החלב אל המאגרים נקרא “רפלקס שחרור החלב”. הרגשת רפלקס תתחיל בתחילת היניקה והיא מלווה בתחושת עיקצוץ ומשיכה של השד.
הרפלקס לשחרור החלב יתעורר למשמע בכי התינוק. לעתים יטפטף החלב ויכתים את החזיה והבגדים. כריות הגנה יעזרו לשמור על הבגדים, עד שהגוף יסתגל לשגרת ההנקה. במשך הזמן תתמעטנה תקלות מסוג זה. לאחר מספר חודשי הנקה פוחתת התחושה של רפלקס שחרור החלב. במקרה של בעיה בשחרור חלב ניתן לעורר את הרפלקס באמצעות תרסיס לאף המכיל אוקסיטוצין.
